בכל מערכת חדשות יושבת קבוצה של עתונאיות מגדריסטיות שמחכות ליום, אשר מגיע בערך פעם בחודש, שבו גבר כלשהו במדינת ישראל, שבה כ-8 מיליון איש, רוצח את אשתו או גרושתו בהתקף קנאה, שכרות וכד'. אם המקרה רק מאפשר זאת, האשה מוצגת כמי שנאנקה שנים תחת עול הדיכוי של הבעל האכזר, פנתה למשטרה (הגברית) וזו התעלמה ממנה.
המגדריסטיות מפמפמות את הסיקור סביב מקרים אלה ותמיד דורשות החמרה של נהלי המשטרה ומערכת המשפט נגד גברים החשודים באלימות נגד נשים, בלי קשר לפרטי המקרה וגם כאשר ברור שרשויות החוק לא יכלו למנוע את המקרה ואולי אפילו גרמו לו, באופן התערבותם.
כל מקרה כזה והסיקור העיתונאי שבא אחריו הוא מכת אגרוף בבטן של כל הגברים במדינה, ולכאורה אין מזה מוצא. כל טיעון שלא תעלה לא מצליח להקהות את האפקט של הרצח וסיקורו. בכל אשר תפנה, אתה מרגיש את טיפות דמה של הנרצחת על ראשך ויודע שאין לך זכויות, שגם אתה אשם ברצח הזה, כי אתה גבר.
האמת היא שמדובר על מקרים מאוד נדירים שלא משקפים את הזוגיות הנורמלית. קחו את כל הרציחות גם יחד ועדיין, בשנה ממוצעת, רוצחי בנות הזוג מהווים אלפית אחוז מאוכלוסיית הגברים — גבר אחד מתוך מאה אלף. נפו מתוך המקרים האלה את המגזר המוסלמי, שיש לו בעיה תרבותית ייחודית ועתיקת יומין בתחום של היחס לנשים, ואת אוכלוסיות העולים שסובלות אף הן מבעיות ייחודיות (כולל עובדות סוציאליות שעושות עליהם ניסויים מגדריסטיים, כמו לקבל לטיפול זוג שבו הבעל מובטל והאישה עקרת בית, ולסדר עבודה דווקא לאישה), ומספר הרוצחים הוא בערך אחד למיליון.
אין מקום להתעסק במקרים האלה בכזו אובססיביות, בכותרות ראשיות. אלה לא רציחות שאפשר היה למנוע. אין צורך לעורר מודעות: כולם מבינים שרצח הוא פשע. אפשר להסתפק בדיווח ענייני, כמו בעיתונים בחו"ל (ובג'רוסלם פוסט אצלנו). הניפוח הוא מכוון: הוא משרת אינטרס של ליבוי אווירת מלחמה בין המינים.
אגב, בארה"ב מראות הסטטיסטיקות הרשמיות כי יותר מ-40% מהנאשמים ברצח בני זוג הם נשים, דווקא. מה שמעורר את ההשערה שכאשר יש לנשים נגישות קלה לנשק חם, כמו בארה"ב, הן רוצחות בני זוג לא פחות מגברים.
נשות האקדמיה המגדריסטיות משפיעות ישירות על המגדריסטיות בעיתונות. בקישור זה ניתן לראות ראיון מעריץ של אחת העתונאיות ב-Ynet עם "הוגה" מגדריסטית ידועה (חלק ניכר ממערכת Ynet, אגב, כולל בעלות תפקידים בכירים, מורכב מנשים הנתונות להשפעה מגדריסטית חזקה). אין לזלזל לרגע בקשר אקדמיה מגדריסטית-תקשורת. זהו קשר שאין חזק ממנו ופירושו שהתקשורת לא מתנהלת ע"י כללי עתונות רגילים אלא "נחטפה" על ידי תנועה חתרנית, ונאנסת על ידיה למטרות תעמולה.
עוד דוגמה לקשר בלתי-כשר בין עתונות לממסד מגדריסטי – במקרה זה "הקרן החדשה לישראל" המממנת חלק ניכר מהארגונים המגדריסטיים בארץ – הוא מתן פרס מטעם הקרן החדשה לעתונאית אילנה דיין (הקליקו על התמונה משמאל להגדלה). אותה דיין הגנה בחירוף נפש על עוד מגדריסטית ידועה, השופטת דורית בייניש, מול ניסיונות רפורמה של שר המשפטים דאז פרופ' דניאל פרידמן, אותו הציגה בין היתר בגל"צ כ"גבר אלים" הפועל נגד "האשה המוכה" בייניש.
איך מנטרלים את המגדריסטיות ואת השפעתן על מדיניות בתי המשפט והמשטרה? זו שאלת מיליון הדולר.
נכתב במקור על ידי : גיל רונן, מייסד "הפמיליסטים".